רוב האנשים מדמיינים פדופילים כאנשים זקנים מכוערים, לבושים במעילי גשם, מסתתרים בין השיחים, ומחכים להתעלל בילדים צעירים ברחוב. יחד עם זאת, פדופילים יכולים להיות השכנים המקומיים, חברים מהימנים, אנשי דת, שמרטפים, מורים ואף בני משפחה.
בימינו, התפיסות לגבי פדופילים משתנות במהירות, ופדופיליה הפכה לאחרונה להיות נושא מודעות ודאגה ציבורית מוגברים. תוכניות טלוויזיה ומומחי אינטרנט חושפים פדופילים, מערכת החקיקה והענישה מתעדכנים בהתאם, הורים מודעים יותר לסכנות ושומרים טוב יותר על ילדיהם.
אך ללא קשר לחזית הציבורית המודעת היטב לבעיה, ילדים עדיין יישארו פגיעים לעברייני מין. תשומת הלב ההולכת וגוברת על פדופיליה מעוררת שאלות רבות לגבי היבטי הפרעה זו, מאפייניה, ואיזה סוג של טיפול יש להעניק למתעללים.
סיווג פדופילים
המדריך הסטטיסטי לאבחון של האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית להפרעות נפשיות, מגדיר פדופיליה כפנטסיות מיניות חוזרות ונשנות מעוררות, רצונות אימפולסיביים או התנהגויות הקשורות למעשים מיניים עם ילדים, המתרחשות על פני תקופת חצי שנה לפחות. לסובלים מפדופיליה יש דחף להתעלל בילדים צעירים.
ניתן לסווג פדופילים במספר דרכים. ההפרעה ניתנת לאפיון באופן בלעדי או שאינו בלעדי. פדופילים בלעדיים נמשכים לילדים בלבד. הם אינן מפגינים כל עניין בשותפים מיניים שאינם ילדים טרם גיל ההתבגרות, ורצון זה נמשך גם כשהם אינם נמצאים בנוכחות ילדים.
פדופילים שאינם בלעדיים נמשכים לילדים ומבוגרים. אחוז גדול מהפדופילים הזכרים הם הומוסקסואלים או ביסקסואלים עם נטייה לילדים, כלומר, הם נמשכים לילדים זכרים או לילדים וילדות.
הסברה השגויה הרווחת היא כי פדופילים הם גברים בלבד. אך מספר מחקרים על פדופיליה הוכיחו כי קיימת אף פדופיליה נשית. למרות שמדובר בתופעה נדירה, נשים שעומדות בקריטריוני האבחון לפדופיליה, מציגות עיוותים קוגנטיביים זהים לאלו של גברים, כגון מחשבות שאינן הגיוניות.
יחד עם זאת, קיימים הבדלים מסוימים בין גברים ונשים. נשים שמפגינות פדופיליה נוטות לסבול מהפרעות פסיכיאטריות או בעיות התמכרות לסמים. בנוסף, פדופיליות רבות הן נשים שעברו התעללות מינית בילדותן, יותר מגברים שעברו התעללות מינית בילדותם.
הגורמים לפדופיליה
ניתן לייחס פדופיליה לגורמים ביולוגיים וסביבתיים. מחקרים מצביעים על העובדה לפיה בעיות בתפקוד מוחי עשויות להיות תורם או גורם דומיננטי לפדופיליה, כולל בעיות שליטה עצמית, יצרים קיצוניים ועיוותים קוגנטיביים. מומחים רבים סבורים אף כי הפרעות להעדפות מיניות נובעות מחוויות ילדות בתקופות קריטיות בהתפתחות. במקרים רבים, מתעללי מין בילדים סבלו בעצמם מחוויות טראומטיות בילדותם.
כילדים, לא הייתה להם את היכולת לשלוט במצב. באמצעות תקיפה מינית של ילדים, פדופילים מנסים לחיות מחדש את הטראומה אותה חוו, ולומדים כיצד לשלוט בה. היפוך תפקידים מלא זה מעניק להם את 'היד העליונה' ומונע מהם להיות קורבן. כלומר, השפעת בעיות בתפקוד מוחי ופיתוח טראומטי, מתבטאים בדחפים מיניים ותשוקות לילדים העשויים להיות מושרשים במערכת העצבים של אדם הסובל מההפרעה.
טיפול לפדופיליה
בדומה לסוגי הפרעות או מחלות נפשיות רבות, לא קיים ריפוי מלא לפדופיליה. הדחפים המיניים הקשורים להפרעה אינם נעלמים לחלוטין, וקשה ביותר לנווט מחדש את ההעדפה המינית של אדם הסובל מההפרעה. נכון להיום, הטיפול מתמקד בעיקר במניעת ביצוע עבירות נוספות, במקום לשנות את הנטייה המינית.
מחקרים מקיפים בנושא קובעים כי פדופיליה היא הפרעה לכל החיים, הזקוקה לטיפול לכל החיים. מחקרים אחרונים מוכיחים כי טיפול פסיכולוגי בשילוב עם טיפול תרופתי מובילים לתוצאות היעילות ביותר לאדם הסובל מההפרעה.
הטיפול כולל דיון באירועים טראומטיים, במיוחד באירועים הקשורים להתעללות בילדות. הטיפול מבקש אף לסייע למטופל לזהות מצבים העלולים לפתות אותו לפעול בהתנהגויות מזיקות לילדים. במהלך הטיפול הרפואי, מטפלים מנסים לתקן הפרעה קוגנטיבית ממנה סובל המטופל, העשויה לכלול תפיסות שגויות הקשורות להתעללות.
הטיפולים התרופתיים הסטנדרטיים לפדופיליה הם מעכבי ספיגה חוזרת סלקטיבית של סרוטונין, הורמון משחרר הורמון, ויצטט. טיפולים אלו מיועדים להורמונים וכימיקלים מסוימים בגוף, אך הם כרוכים בתופעות לוואי שונות.
מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין יעילים במקרים חמורים פחות והמטופלים חווים תופעות לוואי מיניות בלבד. במקרים חמורים יותר, ניתן לקבוע טיפול תרופתי להפחתת טסטוסטרון לרמות נמוכות ביותר. בעוד שטיפול זה מסוכן במידה מסוימת, הוא נמצא כיעיל מאוד. התרופה החדשה של הורמון משחרר הורמון מפחיתה את ההיענות לגירויים עצביים מיניים חזותיים וכרוכה בתופעות לוואי מועטות ביותר.
קראו עוד: