תסמונת פיקה היא הפרעת אכילה המוגדרת כצריכה מתמשכת של חומרים שאינם מזון, במשך חודש לפחות. התנהגות זו נחשבת לבלתי הולמת מבחינה התפתחותית, אך עשויה להיות שפירה, כלומר, מתונה או מסכנת חיים.
ההפרעה מתבטאת באכילת חומרים שאינם מזון כגון לכלוך, עצמי מתכת או נייר. תסמונת זו נראית יותר בקרב ילדים צעירים מאשר בקרב מבוגרים. בין עשרה אחוזים ל-32% מהילדים בגילאי שנה עד שש חווים התנהגויות שכיחות אלו של צריכה מכוונת של עפר או עצמים שאינם מיועדים לאכילה.
הגורמים לתסמונת
מלבד בקרב ילדים, תסמונת פיקה עשויה להתרחש אף במהלך הריון. בחלק מהמקרים, מחסור בחומרים מזינים מסוימים, כגון אנמיה מחוסר ברזל ומחסור באבץ, עלולים לעורר את התשוקה יוצאת הדופן. תסמונת זו עלולה להתרחש אף בקרב מבוגרים המשתוקקים לטעם של מרקם מסוים.
תסמינים וסימנים
הדפוס הקליני של תסמונת פיקה משתנה מאוד וקשור עם האופי הפרטני של מצבים רפואיים שכתוצאה מהם מתרחשת פעולת חומרי הבליעה הזרים.
דפוסי האכילה בתסמונת זו כוללים אכילת עצמים שונים הכוללים צואת בעלי חיים; עפר וחול; כדורי שיער; נייר; קרח; חפצי פלסטיק; וצבעים. דפוס אכילה זה חייב להימשך לפחות חודש כדי להתאים לאבחנת תסמונת פיקה.
תסמינים פיזיים עשויים לכלול:
- הרעלת עופרת המתבטאת בבעיות נוירולוגיות, אנדוקריניות, ומחלות לב וכלי דם.
- גילויי זיהום או התפשטות טפילים.
- תסמיני מערכת העיכול, כגון בעיות מעיים, עצירות, כיבים, נקבים וחסימות במעיים.
- בעיות שיניים, כגון שחיקת שיניים חמורה ונשירת שיניים.
- השפעות תזונתיות כגון מחסור בברזל ובאבץ.
אבחון ובדיקות
לא קיימת בדיקה אחת לתסמונת פיקה, אך היות והתסמונת עשויה להופיע בקרב אנשים בעלי רמות נמוכות יותר מהרגיל של חומרים מזינים ותזונה לקויה, כולל תת תזונה, הרופא עשוי לבדוק את רמות הברזל והאבץ בדם.
במקרים מסוימים מתבצעת אף בדיקת דם לאיתור אנמיה. רמות עופרת בגוף צריכות להיבדק תמיד בקרב ילדים העשויים לאכול צבעים או חפצים מכסים באבק, המובילים להרעלת עופרת. בנוסף הרופא בודק נוכחות זיהומים או פסולת, או מחלות המועברות מבעלי חיים נגועים.
טיפול בתסמונת פיקה
גישת הטיפול המומלצת והיעילה היא טיפול רב תחומי הכולל פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ורופאים. הטיפול כולל אספקה מחודשת של כל החומרים המזינים החסרים, או טיפול בבעיות רפואיות שונות, כגון הרעלת עופרת.
טיפול נוסף לתסמונת פיקה כרוך בטיפול התנהגותי, סביבתי, חינוכי ומשפחתי. גישת הטיפול כוללת הכשרה לגבי מזונות אכילים ומזונות שאינם אכילים, תוך שימוש בחיזוקים חיוביים. לעיתים נקבעות תרופות המסייעות להפחתת הפרעת התנהגות האכילה, אם התסמונת מאובחנת כחלק מהפרעה התפתחותית כגון פיגור שכלי.
חלק מהראיות המדעיות מצביעות על כך שטיפול תרופתי משפר את התפקוד. דופאמין, למשל, מספק חלופה לטיפול באנשים עם הפרעה זו, שאינם מגיבים היטב להתערבויות התנהגותיות וטיפולים פסיכולוגיים.
קראו עוד: