פסיכולוג קליני הוא פסיכולוג שמעניק טיפול נפשי לאנשים הפונים אליו. במשך זמן רב פסיכולוגים מתחומים אחרים – פסיכולוגים התפתחותיים, פסיכולוגים שיקומיים, פסיכולוגים רפואיים ועוד- לא הורשו להעניק טיפול שכזה, אך בתיקון לחוק הפסיכולוגים, שהתקבל לאחרונה, נקבע כי גם פסיכולוגים אלה יוכלו להעניק טיפול בתחום המומחיות שלהם.
פרט לפסיכולוג קליני גם עובד סוציאלי קליני ופסיכיאטר שעבר הכשרה בפסיכותרפיה רשאים להעניק טיפול נפשי. הסיבה לסייגים הקפדניים בנוגע למי שמעביר את הטיפול היא הרגישות הרבה, אולי אפילו זהירות, הנדרשת בעבודה הטיפולית: בשעת טיפול פסיכולוגי עולים לרוב תכנים קשים, המגיעים מחלקים לא מודעים בנפשו של האדם, ואם הם עולים בצורה לא מבוקרת או מקבלים מענה שאינו מתאים, המטופל עלול לחוש חרדה קשה.
כיצד מטפל פסיכולוג קליני?
פסיכולוג קליני מטפל לרוב באמצעות שיחות עם המטופל, לעתים בשילוב טכניקות נוספות כמו דמיון מודרך. במהלך השיחות הפסיכולוג משקף למטופל את תחושותיו ולעתים גם נותן פרשנות, כלומר מנסה להציע משמעות מסוימת לדברים שהמטופל מעלה מבלי לייחס להם את מלוא המשמעות.
טיפול בילדים נעשה בעיקר באמצעות משחק משותף. באמצעות תפקידים שונים במשחק הילד מבטא רצונות ופחדים, והפסיכולוג, כשותף למשחק שגם מתבונן במהלכיו מהצד, מסוגל להניע את הילד לעיסוק בונה בתכנים שעולים בו.
במי מטפל פסיכולוג קליני?
אם פעם פסיכולוגים טיפלו רק באנשים שהוגדרו כ"נוירוטים", היום פסיכולוגים מטפלים בכולם, או יותר נכון בכל מי שמרגיש שהוא רוצה להתעמת עם הקשיים בחייו ולעבור שינוי: אנשים שסובלים מקשיים ביחסים, שמתקשים למצוא או להחזיק זוגיות, שחווים תסכול בעבודה או במשפחה, שחשים חוסר בטחון עצמי, שחשים חרדה- כללית או ספציפית, שחווים דכאון או כל מצוקה נפשית אחרת.
הם מטפלים גם באנשים שמתקשים להתאושש ממשבר בחיים: מוות של אדם קרוב, מחלה גופנית קשה, טראומה כמו תאונה או פיגוע טרור, גירושין ומשברים אחרים שמותירים את חותמם בנפש.
פעמים רבות טיפול פסיכולוגי ניתן במקביל לטיפול תרופתי, למשל למי שסובל מחרדות משתקות או מדכאון עמוק. פסיכולוגים קלינים מטפלים גם באנשים הסובלים מפסיכוזה, כלומר מניתוק – זמני או קבוע- מהמציאות, במסגרת מוסדות פסיכיאטריים שונים. אנשים אלה כמעט תמיד מקבלים גם טיפול תרופתי.
במה עוסק הטיפול הפסיכולוגי?
הטיפול הפסיכולוגי עוסק בעיקר בקשרים בינאישיים: ביחסים המשמעותיים בחייו של המטופל כיום ובקשר של דפוסי היחסים הללו אל היחסים הראשוניים של האדם, כלומר אל היחסים שהיו לו עם הוריו. התאוריות הפסיכולוגיות השונות מעניקות משקל רב ליחסים של האדם עם הוריו בילדותו כבסיס לחיי הנפש המאוחרים שלו: מידת העצמאות או התלות ביחסים, מידת הצורך שלו בקשר, דפוסי התנהגות כמו תוקפנות וחשדנות, חרדות שונות, הסתגרות ואשמה ועוד ועוד.
אחת ממערכות היחסים שהמטופל והמטפל בודקים יחד בטיפול היא מערכת היחסים הנוצרת ביניהם. בימיה הראשונים של הפסיכולוגיה היתה נטיה להתכחש לחלקו של המטפל ביחסים הללו, כאילו המטפל מגיע לטיפול נקי לגמרי מאמונות ותחושות. אבל גישות פסיכולוגיות עכשוויות טוענות כי לא קיים מטפל שאין לו מטען רגשי משל עצמו: בחדר הטיפול נמצאים שני אנשים, שכל אחד מהם מביא את עצמו לקשר.
התחושות שהמטופל חש כלפי הפסיכולוג מכונות "העברה", כי הן לכאורה מכוונות כלפי ההורים ובטיפול מועברות אל המטפל, והתחושות שהפסיכולוג חש כלפי המטופל מכונות "העברה נגדית" ונבדקות גם הן בטיפול. למשל אם פסיכולוג חש שמטופל מסוים מעורר בו כעס רב, הוא בודק עם עצמו ועם המטופל האם המטופל מזכיר לו משהו רגיש מחייו שלו, או שהמטופל מעורר תחושות דומות באנשים נוספים בסביבתו, ומה הסיבה לכך.