ההפרעה הנפשית המכונה נרקיסיזם מתייחסת למצב בו אדם תופס עצמו במרכז העניינים, וישנו עיסוק קיצוני ובלתי פוסק ביכולת האישית והעצמי.
הנרקיסיסט תופס את העולם כסובב אותו, ועל כן ישנו ערך מוסף לחשיבות העצמית שלו. בשל טבעה של ההפרעה, הנרקיסיסט עוסק תדירות ביחסים שבינו ובין האחר, אך לא באופן של מערכות יחסים הדדיות אלא באופן מוטה כלפיו.
עולמו צבוע בתפיסה העצמית שלו, לרבות האחרים הסובבים אותו, ולעתים נוספת לתפיסתו גישה אגרסיבית ואף סדיסטית.
לא כל נרקיסיסט הוא סדיסט, אבל ההקשר מתבקש
ההגדרה של נרקיסיזם סדיסטי כהפרעה מובחנת נערכה על ידי אריך פרום וכן אוטו קרנברג, תחת הכותרת נרקיסיזם ממאיר. הפרעה זו מתייחסת לתת-קטגוריה של ההפרעה הנרקיסיסטית אשר מתאפיינת בתפיסה גרנדיוזית קיצונית של העצמי, לצד הפרעות אישיות אנטי-סוציאליות וסדיסטיות.
נרקיסיסט סדיסט הינו אדם אשר בנוסף לתפיסת חשיבות עצמית מוגזמת הוא תופס את האחר ללא אמפתיה. מערכת היחסים עם האחר תאופיין בהמעטה בערכו של האחר, זלזול מופגן ומוגזם, ואף מצבים של דה-הומניזציה של האחר. הנרקיסיסט בהפרעה זו יתייחס אל באופן אגרסיבי, תוקפני, ולעתים אף יממש גישה זו לכדי מעשים בפועל.
האדרה עצמית והקטנת האחר
לרוב בנרקיסיזם, ישנה אי-תאימות בין התפיסה העצמית של המטופל והמצע הנפשי המבסס אותה. לכן, מבחינה פסיכולוגית, תהיה זו טעות להתייחס להפרעה זו במישור הפנומנלי באופן הצר ביותר.
במילים אחרות, אף על פי שהפרעה זו מתאפיינת בהתנהגות אגרסיבית כלפי האחר לצד האדרת העצמי, מה שמסתתר מאחורי המסך ההתנהגותי הוא לרוב תמונה הפוכה – חרדה עצומה ואי-יציבות של העצמי, לצד החשש שהאחר ימוטט ויפרק את נפשו של המטופל ועל כן גם חוסר יכולת להתמודד בצורה מיטיבה עם האחר.
ההבדל בין נרקיסיזם סדיסטי לבין נרקיסיזם מופנם
התצורה ההופכית לנרקיסיזם סדיסטי הינה תופעה נרקיסיסטית המזוהה עם הפנמה והסתגרות פנימה, או גם הימנעות מהאחר. פרום וקרנברג התייחסו להפרעה זו בשם נרקיסיזם פגיע, מאחר ובמצב זה הנרקיסיסט מעלה על פני השטח דווקא את הפגיעות העצומה והקונפליקט שבין תפיסת העצמי המוגזמת לבין הרתיעה והחרדה מהאחר.
בניגוד להפרעה הסדיסטית, כאן הנרקיסיסט ממקם עצמו ביחס לאחר בגין אותו חשש להתרפקות ואי-יציבות דווקא בעמדה של הימנעות. הסדיסט ממקם עצמו בסיטואציה של תוקפנות ואגרסיביות בדיוק מאותן הסיבות. למעשה עמדת המוצא זהה – חוסר יכולת להתמודד עם האחר בשל החשש מהתרפקות העצמי, רק שמצד אחד (הסדיסטי) הפתרון הינו תקיפה ישירה לצורכי הגנה, ובמצב שני (הפגיע) מדובר בהימנעות והסתגרות לצורכי הגנה.
בשני המצבים, נקודת המוצא היא שהעצמי הינו בעל יכולות מרשימות ואינו מובן על ידי הסביבה, הפוטנציאל האישי אדיר אך לא יכול לבוא לכדי מימוש. בכדי להגן על העצמי הזה, המטופל נוקט בתצורת הגנה אל מול הסביבה, אך בשני המקרים הוא אינו צולח בכך – במצב הסדיסטי בשל התוקפנות היתרה, במצב הנמנע בשל בריחה מהמציאות.
הטיפול: רק אם המטופל מודע למצבו והשלכות ההפרעה
תחילה, המטופל אינו מגיע לטיפול מאחר ויש בו בעיה – עבורו הסיבה לטיפול היא כשל סביבתי לעומתו, הסביבה אינה יכולה או מצליחה להבין אותו. מבחינת הנרקיסיסט הוא עצמו מושלם, ועל כן אין במה לטפל. הוא פשוט אינו מבין מדוע אחרים לא רואים זאת כמותו.
על מנת לטפל, תחילה יש לצלוח את המצע הדמיוני המוחק את בעיות המטופל ועולמו הנפשי הפנימי, ולאפשר לו לראות כי ישנו אי-סנכרון בין העמדה של היותו מושלם לבין הכשלים שהוא מציב לעצמו. על ידי לקיחת אחריות אישית ראשונית זו, המטופל יכול להיפתח לאפשרות כי משהו בו יכול להשתנות, להתפתח, לתפוס את העולם בדרך שונה. אך זהו תהליך ארוך ומורכב, ולעתים לוקח שנים רבות של טיפול נפשי בעזרת פסיכולוג.