התאבדות היא מעשה בו אדם מחליט לסיים את חייו שלו, והורג את עצמו. התנהגות אובדנית נעה על רצף של חומרה וסכנה, המתחיל במחשבות לגבי טעם החיים והאפשרות לסיימם, ממשיך בנסיונות אובדניים קלים, נסיונות אובדניים קשים וחמורים, ולבסוף ניסיונות אובדניים ש"מצליחים", ומסתיימים במותו של המתאבד. במדינת ישראל מתאבדים בכל שנה כ-400 בני אדם, ועוד מספר דומה של נסיונות התאבדות מדווח מבתי החולים.
מי מתאבד?
התנהגויות אבדניות מופיעות בכל גיל, אך הן נפוצות ביותר בגיל ההתבגרות, ומהוות את גורם התמותה השלישי בגודלו בקרב בני נוער עם הפרעות רגשיות. נשים חושבות יותר על האפשרות להתאבד, וגם מבצעות יותר ניסיונות אובדניים בהשוואה לגברים. יחד עם זאת, בפועל, יותר גברים מתים בעקבות התאבדות. הסיבה לפער זה נעוצה בשיטות ההתאבדות המאפיינות נשים וגברים – נשים נוטות לבחור בשיטות "נקיות" יותר כמו נטילת כדורים.
גברים בוחרים בשיטות "מלוכלכות" (כמו יריה או תליה), שהן שיטות יעילות יותר למי שרוצה למות. בארץ, אחוז המתאבדים גבוה ביותר בקרב אוכלוסיות של עולים מרוסיה ואתיופיה.
סיבות להתאבדות
הגורם הנפוץ ביותר להתאבדות או התנהגות אובדנית הוא מחלות נפש, ובראשן הפרעת דיכאון והפרעות אפקטיביות אחרות כגון סכיזופרניה. כ-50% מהחולים במחלות אלה מנסים לבצע מעשה אובדני (בהקשר זה מעניין לציין, שדווקא חולים דכאוניים המקבלים טיפול ונראה כי כוחותיהם חוזרים אליהם, מבצעים יותר מעשים אובדניים, משום שלראשונה יש בהם את האנרגיות והחלטתיות הדרושה לביצוע המעשה).
גורמי סיכון נוספים הם קשיי הסתגלות ובעיות התנהגות, נטייה מינית (הומוסקסואלים מתאבדים יותר), היסטוריה משפחתית של מאבקים בין הורים, מעשי אובדנות של ההורים או יחסים בעייתיים בין ההורים למתבגרים, אובדן של קרוב, אכזבות רומנטיות, פגיעות מיניות וסוגים נוספים של טראומות וקשיים אקדמיים. כמו כן, נמצאו גורמים ביולוגיים ותורשתיים בעלי קשר למעשי אובדנות.
הערכת סיכון אובדני
כאשר אדם חש שמישהו קרוב אליו עלול לפגוע בעצמו, כדאי להפנותו לסמכות מקצועית (כמו פסיכולוג, פסיכיאטר, ואפילו יועצת בית הספר וכדומה), על מנת לבצע הערכה של הסיכון האובדני. הערכת הסיכון כוללת שלושה מרכיבים עיקריים.
הראשון, הוא בירור רמת ההתנהגות האובדנית – האם מדובר במחשבות כלליות, או שמא כבר קיימת תוכנית ממשית לביצוע ההתאבדות בפועל.
המרכיב השני מתייחס לבירור גורמי הסיכון- למשל, אדם שכבר ניסה להתאבד בעבר נמצא בסיכון גבוה יותר מאחרים. כמו כן, יברר איש המקצוע רקע של מחלות נפשיות, אירועי דחק קיצוניים בזמן האחרון, וגם את הזמינות של האמצעים לביצוע הפעולה (למשל, האם האדם מחזיק אקדח בביתו).
המרכיב השלישי כולל גורמים מגינים – כאלה שמורידים את הסיכוי שהאדם יתאבד. גורמים אלה כוללים מחויבות לבני משפחה או למטפל ("אני לא אתאבד, כי ההורים שלי ישברו"), קיום קשרים חזקים עם אנשים קרובים, ואפילו אמונה דתית (למשל, ביהדות אסור להתאבד, ולעיתים האיסור מהווה גורם מגן מפני התאבדות אצל אנשים מאמינים).
כמו כן, יבדוק המטפל קיומן של תוכניות לעתיד- בדרך כלל כאשר לאדם יש תוכניות ספציפיות לעתיד, הסיכוי שיקטע אותן על ידי מעשה אובדני, יורד.
הטיפול באובדנות
מכיוון שאובדנות היא בדרך כלל סימפטום של מצוקה, הטיפול יותאם להתמודדות עם הגורם למחשבות או למעשים האובדניים, ויכלול טיפול פסיכותרפויתי עם או בלי טיפול תרופתי. לעיתים, על מנת להגן על חייו של המטופל, יש צורך לדאוג להשגחה קבועה בין אם בביתו של המטופל, ובין אם באשפוז.
בכל מקרה, קרוביו של החולה צריכים להיות מעודכנים בקיומה של הסכנה, ואמצעים המקלים על ביצוע מעשה אובדני צריכים להיות מורחקים מהישג ידו של החולה.
קראו עוד: