היפוכונדריה

תוכן עניינים

היפוכודנדריה הינה הפרעה פסיכיאטרית השייכת לקבוצת ההפרעות הסומטיות (Somatoform Disorder). בשפה היומיומית נעשה שימוש במונח היפוכונדריה לתיאור אנשים הסובלים ממחלות שונות ומשונות בתכיפות גבוהה מהרגיל. למעשה, בהגדרתה הפסיכיאטרית, היפוכונדריה היא מצב בו אדם עסוק ומוטרד באופן תדיר בפחד שיש לו מחלה קשה, או שלמישהו אחר יש מחלה קשה, תוך שהוא מבסס את הפחד הזה על פרשנות לא נכונה של סימפטומים גופניים והתנהגות.

במקרים מסויימים, לפרט אין בכלל מודעות לכך שדאגותיו מוגזמות ולא רציונאליות. שכיחותה של ההיפוכונדריה באוכלוסייה מוערכת בין 1-5%, ופורצת בדרך כלל בשנות הבגרות המוקדמות. המחלה בדרך כלל כרונית, עם עליות וירידות במידת החרדה, ועם שינוי ב"מחלות" המאיימות לפגוע.

היפוכונדריה – סימפטומים

אדם הסובל מהיפוכונדריה עסוק מאוד במחשבות לגבי מחלה שיש לו או שיש למישהו קרוב אליו (לעיתים רחוקות החשש הוא מפני מחלת נפש). כל תחושה גופנית, התנהגות ותגובה פיזית יכולים להתפרש אצלו כסימן, הוכחה או רמז לכך שהוא אכן חולה.

לעיתים עצם העיסוק בגוף עלול לגרום להיווצרות סימפטומים. לדוגמא, עצם האמירה "יש לי מחלה, אני עלול ללקות בהתקף לב" עשוי להעלות את הדופק ולגרום להזעה. כמובן שסימפטומים חסרי משמעות אלה יפורשו מיד כהוכחה לבעיה הלבבית. בדרך כלל החולה יבצע סדרת בדיקות מקיפה, לעיתים אצל מספר רב של רופאים, ללא המנעות מבדיקות חריגות, חודרניות, כואבות ויקרות – וכל הבדיקות הללו לא יעלו דבר.

העדר הממצאים בבדיקות לא משנים כהוא זה את בטחונו של הפרט שהוא אכן חולה במחלה נוראית. כדי לאבחן היפוכונדריה, העיסוק במחלות צריך להמשך שישה חודשים לפחות, וכמובן שיש לשלול את האפשרות שהאדם באמת חולה.
העיסוק הבלתי פוסק במחלה שאינה קיימת מביאים למצוקה קשה, ולפגיעה בהתנהלות היומיומית בחיים. המצוקה נגרמת עקב הפחד מפני המחלה האיומה שאף רופא לא מצליח לאבחן, שעשוי להגיע לרמה של פחד מוות. כעס ותסכול כלפי המוסדות הרפואיים שאינם מאשרים בדיקות שאין בהן צורך, ואינם מגיעים למסקנות אליהן החולה מצפה, הם רגשות נפוצים.

האדם עשוי להתחיל להתנהג כאילו הוא באמת חולה – להשתמש בתרופות שאינן מתאימות למצבו הגופני ועשויות לפגוע בבריאותו, להמנע מפעילויות האסורות על חולים ב"מחלתו", ולבזבז זמן, אנרגיה וכסף על בדיקות לא נחוצות. כל זאת על חשבון פעילויות חברתיות אחרות.

הסברים להיפוכונדריה

תיאוריות שונות נותנות הסברים שונים להופעתן של הפרעות סומטופורמיות (שביטויין גופני) בכלל, ולהיפוכונדריה בפרט. הסובלים מהיפוכונדריה נוטים להיות בעלי סף רגישות גופנית גבוה מהממוצע. כלומר, הם עשויים לחוש שינויים מינוריים בקצב הלב, עליות וירידות קטנות בחום הגוף וכדומה. בנוסף הכאב שלהם נוטה להיות נמוך – כאבים קלים נחווים אצלם כבלתי נסבלים. לנטיות גופניות אלה מצטרפים גורמים רגשיים, כגון כעס, דיכאון והפרעת חרדה אשר הפרט אינו מסוגל להתמודד עמם ברמה המודעת.
מקובל להתייחס להתעסקות המופרזת בבריאות הגוף כאל הסטת המודעות מהתמודדות עם מצוקות נפשיות אחרות. ההיפוכונדריה כוללת גם מרכיב קוגניטיבי משמעותי הנשען על קביעות מחשבתית שנותנת פירוש אחד ויחיד לכל התרחשות בגוף ובסביבתו. לעיתים נמצאים גם רווחים משניים המחזקים את ההיפוכונדריה, כגון הישארות תמידית בתפקיד "החולה", אשר מקבל לגיטימציה לא לקחת אחריות בחיי היום יום, להיות מושא לטיפול והרעפת חום וכדומה.

הטיפול בהיפוכונדריה

הקושי העיקרי בטיפול בסובלים מהיפוכונדריה הוא לגייס אותם לטיפול. החולים בטוחים שיש להם מחלה פיזית אמיתית שעדיין לא אובחנה, ולא תמיד מקבלים את הרעיון שההפרעה שלהם נפשית, והטיפול הטוב ביותר עבורם הוא טיפול פסיכותרפויתי.
כאשר הפרט מוכן להתגייס לטיפול, בדרך כלל יונח המוקד על שינוי הסכמות הקוגניטיביות והרחבתן, כך שתתאפשר פרשנות שונה לסימני הגוף. כאשר ההיפוכנדריה נובעת ממועקות פסיכולוגיות מודחקות, יעשה נסיון להגיע למקורן.