הלם קרב הפך לבעיה רפואית וצבאית מלחיצה, הפוגעת במספר גדל והולך של חיילים המשרתים בחזית. המונח "הלם קרב" נטבע על ידי הפסיכולוג ד"ר צ'רלס מאיירס בכתבה שפרסם בפברואר 1915 בכתב העת The Lancet, לאחר שהתבונן על מספר מקרי מצוקה נפשית בקרב חיילים שחוו פגזים מתפוצצים לידם מטווח קצר.
למרות שהקהילה הרפואית, שלא הצליחה להבין לחלוטין את טבע התסמינים, הציעה להשתמש במונח 'נוירוזות מלחמה' במקום הלם קרב, הציבור כבר ננעל על כפל הלשון הבלתי נשכח, והמונח נותר בשיח הפופולארי מאז ועד היום.
מאפייני הלם קרב
הקצב ועוצמת הלוחמה משפיעים באופן מרחיק לכת על המוח האנושי והגוף, גם אם חייל לא חווה פצעים או פגיעה פיזית.
הלם קרב הוא תחום שלא היה ידוע או מובן בזמן במשך שנים ארוכות. רשויות צבאיות נטו להתייחס לתסמיני ההפרעה כאל ביטויי פחדנות, נטייה להשתמט משירות צבאי או העדר אופי מוסרי. אך הסיבה האמיתית להלם קרב, שהיא חשיפה ממושכת ללחץ הלחימה, המשפיעה לטווח הארוך, לא הייתה מובנת במלואה ולא טופלה ביעילות.
אנשים שאינם חווים מצב זה, עשויים שלא להצליח להבינו לעומק. ההפרעה עשויה להימשך למעלה משלוש שנים לאחר ההשתתפות בלחימה, כשהסובל מההפרעה סובל מפגיעה משמעותית באיכות חייו.
טבע הלם קרב
התסמינים ניתנים לסיווג בשתי קבוצות: עצבים חלשים, הנחשבים להפרעות חרדה, ותגובות היסטריות, העשויות להשפיע בקיצוניות ולהתבטא בעייפות, רעד, בלבול, סיוטים, ובעיות ראייה ושמיעה.
ההפרעה מאובחנת כשאדם שהשתתף בקרב, במבצע צבאי או בלחימה, אינו מסוגל לתפקד ללא סיבה ברורה הניתנת לזיהוי. היות ורוב התסמינים הם פיזיים, האבחנה זהה להפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).
חייל שהשתתף בקרב או במלחמה סובל במשך שנים רבות לאחר הפעילות הצבאית מבכי, פחד, שיתוק פיזי או נפשי, או טירוף הנובע מכמויות מוגברות של מתח ואימה המלווים שהות במקומות המאופיינים בפגזים מתפוצצים המתבטאים בתוצאת נזק פיזי למוח.
חייל שעבר תרחישים אלו מהרהר או מדבר ללא הרף על התאבדות, מתעורר באמצע הלילה בצרחות, וחווה "הבזקים" של ההתרחשויות בשדה הקרב, ברמה הפוגעת בתפקוד היומי ובמערכות יחסים משפחתיות וחברתיות. כשחייל שהשתתף בלחימה סובל מנכות ממושכת, פיזית או נפשית, הוא מרגיש כאילו סביבתו אינה מסוגלת להבין את המצב עימו הוא מתמודד כשהוא שב לחיים האזרחיים.
תחושת חוסר אונים מובילה להתפתחות התסמינים, במיוחד בקרב חיילים שהשתתפותם במלחמה הייתה כרוכה בהמתנה או מארב במקומות חשוכים, בחוסר פעילות מלווה בפחד מתמיד, ללא אפשרות לפעולה תכליתית.
טיפול בהלם קרב
פסיכיאטרים המתמחים בטיפול במצב משיגים הצלחה בטיפול באמצעות נקיטה בגישות חכמות הכוללות שילוב של גישות קוגניטיביות, פסיכואנליזה, וחלק מהשיטות לטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית.
הטיפולים היעילים ביותר כוללים שילוב של פסיכותרפיה, טיפולים תרופתיים המותאמים אישית בהתאם לחומרת התסמינים, ופיזיותרפיה המסייעת למטופל להשיב את יכולת התפקוד. בין היתר, הטיפולים כוללים חשיפה לטראומה באמצעות גישות כגון היפנוזה ושיטות מזככות אחרות.
בגישה זו, המטופל נעזר במטפל לעוררות הזיכרונות המודחקים שלו ורגשות כואבים, להשלים עימם ולהשיב לעצמו מחדש את אישיותו. בניגוד לטיפול אנליזה פרוידיאני, גישות אלו נועדו להיות קצרות וממוקדות באירועים הטראומטיים האחרונים, ולא בדיון בחוויות ילדות.